מרסל דושאן "מזרקה" 1917 דיוויד הוקני האמן הבריטי החשוב פיתח תיאוריה הטוענת כי רוב האומנות שנעשתה בתקופת הרנסנס נעשתה באמ...
 |
| מרסל דושאן "מזרקה" 1917 |
הוקני הבחין כי אחוז הדימויים בהם מופיעים שמאליים באומנות הרנסאנס גבוה בהרבה מהאחוז הסטטיסטי של שמאליים באוכלוסיה, וייחס את התופעה להופעה הפריזמתית שמוקרנת מעדשה על קיר,
שבה כל ימני הופך לשמאלי וההיפך.
עקרון הקמרה אובסקורה מוכר לבני אדם כבר אלפי שנים, כנראה כבר מתקופת המערות, חוקרים ערבים במאה ה 10-11 הניחו את יסודות המתמטיים לאופטיקה, וביחד עם השכלול ביצור זכוכית במאה ה-14 הצליחו ליצור עדשות שקופות ומראות בעלי אכויות לבניית טלסקופים לחוקרים כמו קופרניקוס וגלילאו שגילו את תנועת הכוכבים בחלל, ומקרנים, לאמנים כדה וינצי ורפאל שהצליחו שלכלל את הדימויים המצויירים הפלקטיים הביזנטינים, לדימויים ריאליסטים, והביאו את בשורת הרנאסאנס.
רוצה לומר שהאמנות עוסקת בצילום כבר כ 600 שנים.
לקראת אמצע המאה ה 19 התחיל מה שוולטר בנימין כינה "עידן השעתוק הטכני" התגלתה הדרך לקבע את הדימויים האופטיים שהתקבלו מהקמארה אובסקורה, באמצעים כימיים, או המצאת המצאת הצילום.
האמנים היו פטורים עתה מהתהליך הארוך של העתקת הדימוי וצביעתו בעבודת ידיים. תהליך שדרש כח אדם, זמן רב ומומחיות.
האמנים שעד אז היו חלק חשוב בחצרות המלוכה והכנסייה, למעשה לכל כל אמן היה פטרון, ובפועל האמנים שימשו כמשרדי הפרסום התעמולה והיח'ץ של אז, ותפקידם לתעד וליחצן את ההיררכיות השולטות.
יום בהיר אחד גילו הפטרונים שלא צריך להאכיל את האמנים, להקצות להם תקציבים וחדרים בארמון, ולאפשר להם להשתולל עם בנותיהם בגינות.
הגיע צלם בבוקר, ולמחרת היו לך מספר אין סופי של איקונות זהים לחלק להמונים, ובגלל מחירם הזול, אפשר לחלק אותם חינם, מעתה לא צריכם לבקר בארמון או בכנסיה לראות את הפטרון, הוא תלוי בכל בית, ולאיקונות/צילומים היו יתרון נוסף וחשוב, אנשים התייחסו אליהם כמסמך אותנטי מציאותי ולא פרי דמיון של אמן, צילום הוא ה"אמת", ככה באמת נראה המלך, בציור הוא אינטרפטציה של האמן.
השינוי היה דרמטי, באותו בוקר בהיר האמן קיבל בעיטה בתחת ונחת לאחר כבוד לבדו ברחוב/בטבע.
מצד אחד, האמנים איבדו את מקור פרנסתם וקרבתם לשלטון, מצד שני, הם האמנים הפכו בפעם הראשונה לחופשיים.
אוקיי, אז יש לנו אמנים שיש לאמנים חופש, אבל אין להם אמצעים טכניים ומימון. והם מסתובבים בטבע ומציירים את התרשמותיהם (אימפרסיוניסטים), את חוויותיהם (אקספרסיוניסטים) והם רעבים ללחם (מיתוס האמן הסובל). החברה לא מבינה אותם (מה זה הקשקוש הזה?).
חלקם הגדול ממשיך לדבוק במסורת ולצייר תיעודי/ריאליסטי בתקווה שזה מה שהבורגנות רגילה, והם יוכלו להמשיך ולהתפרנס מזה.
חלקם האחר הנונקונפורמיסטי, מבין את גודל ההזדמנות וההופך את האמנות למה שאנחנו מכירים היום.
כשמניפסט הדאדאיסטי (דאדא = אבא = פטרון) והיצירה "המשתנה" של האמן מרסל דושאמפ משלימה את המהפכה, זו למעשה היצירה היא הצהרה המודיעה על העברת הפטרונות על האומנות מידי בעל המאה, לבעל הדעה, האמן.
-
מארגני הרצאות ביתיות ואחרים המעונינים לשמוע הרצאה מרתקת על התפתחות האמנות בראייה מודרנית, מקיר המערה לקיר המחשב, מוזמנים ליצור קשר איתי
udisalmanovich@gmail.com
תגובות